"מחשב, פירוט נוכחים, רחוב פנקס פינת אבן-גבירול, תל-אביב, בין עשר לאחת-עשרה בבוקר, החמישי באפריל."

"כיסוי: 3 מצלמות. 1557 שמות: אבוחצירא, יוסף. אברהמי, עינת. אביב, יר…"

"מחשב עצור. סמן קבוצה בתור 'התקהלות בלתי חוקית 451'. צמצם על בסיס נוכחות בהפגנה 101."

"בוצע. 42 שמות: אחרק, דן. בירנב…"

"מחשב עצור: סמן קבוצה בתור 'מחאת השבת, גרעין קשה'. התחל מעקב, דרגה 4. שלח פירוט תנועות ב-30 ימים אחרונים למדפסת."

"בוצע, בוצע, בוצע"

"צמצם על בסיס 'עבר פלילי'."

"3 שמות: גולד…"

"מחשב עצור. מצוין. שלח פרטי זיהוי לקובץ 'שבת, זימון לחקירה' * כן, ברוך, אני בא, חכה עם האוכל! *"

"שם קובץ ארוך מדי. ממתין להוראה"
"ממתין להוראה"
"ממתין להוראה"

ברוכים הבאים, גבירותי ורבותי, לשחר החילוני החדש. הגיעו מים עד נפש. התקשורת חוגגת. הפגנות, שלטים. בקרוב יעלו הדרישות הרגילות, בעדכונים קלים: תחבורה ציבורית בשבת, גיוס תלמידי ישיבה, ביטול הקצבאות, נישואים אזרחים, הפסקת יריקות על ילדות בנות 8. פוליטיקאים, בעיקר מהאופוזיציה, מפזרים הבטחות. אולי זה יגמר שם.

אבל אולי, רק אולי, תקום מפלגה שתחרות על דגלה את עקרון הפרדת הדת מהמדינה. אולי היא תצבור 15 מנדטים, אולי היא תשב בקואליציה. הי, זה כבר קרה פעמיים! כך או כך, סליחה על הפסימיות, הם לא ישיגו דבר. המפלגה תתמוטט על רקע חוסר הישגים מוחלט. המצביעים ינידו בראשם ביאוש. "מכת מוות לקול החילוני", הם יקוננו, ותשקוט הארץ ארבעים שנה. או, לכל הפחות, לשתי קדנציות.

חזרו לתחילת הפסקה הראשונה. וחוזר חלילה. עד שימאס לכם.

…אבל זה לא חייב להיות ככה. לדעתי, הכשלון החוזר של מאבק החילונים נובע בעיקר מהפניית המאמץ לכיוון הלא נכון, על בסיס הנחת יסוד מוטעית, תוך שגיאה בסיסית בזיהוי האויב.

קחו כוס קפה, זה לא הולך להיות קצר.

הבה ונתחיל, אם כך, בשאלה המרכזית: מיהו האויב?

החרדים, יגידו רבים מכם. או לחילופין, המפלגות החרדיות. ובכן, לא, לא ממש. החרדים הם מיעוט באוכלוסיה, ויצוגם בכנסת בהתאם. הן זכויות היתר שהציבור החרדי נהנה מהן והן רפיון הידיים של המדינה מולו אינם אשמת הציבור המדובר – החרדים לא לקחו דבר שממשלות ישראל לא בחרו לתת להם. לכל היותר, ניתן לטעון שהציבור החרדי אשם במידה שילד מפונק, נתון להתקפות זעם, אשם בקבלת המתנות שהוריו מרעיפים עליו. בהמשך לדימוי זה ניתן להניח שהיה והשלטון היה עומד על עקרונותיו, הילד – סליחה – הציבור החרדי, היה נאלץ לישר איתו קו. יש קהילות חרדיות גדולות במספר מקומות בעולם, ומיותר לציין שבכולם הם מסתדרים היטב, גם בלי זכויות היתר שהם מקבלים בישראל.

טוב, אתם עונים, ביבי אשם. או לחילופין, ממשלות הימין אשמות. זו טענה שחשוב לי במיוחד להפריך, כי יתכן שהיא המזיקה ביותר למאבק החילוני. התפיסה של כניעה לחרדים כמאפיינת את הימין בלבד חוטאת לאמת ומשחקת לידיהם של אלו הנכונים לתפוס עליה טרמפ. לא, ביבי אינו הבעיה, או למען הדיוק, הוא רק חלק מהבעיה.

האם אתם יודעים במשך כמה זמן במהלך 35 השנים האחרונות לא ישבה מפלגה חרדית בקואליציה? 8 חודשים. מדובר בממשלה ה-26 קצרת הימים, שקמה מיד לאחר רצח רבין. במהלך הקדנציה של הממשלה ה-30 (תקופת 15 המנדטים של שינוי) ש"ס אומנם לא היתה חברה בממשלה, אולם דגל התורה ואגו"י היו גם היו. 35 השנים הללו ראו ראשי ממשלה מהליכוד, מקדימה ומהעבודה. הן מהימין, הן מהמרכז (נניח) והן מהשמאל. אבל לא חלפה אפילו שנה אחת בלי חרדים בקואליציה.

טוב, אתם אומרים. כל הפוליטיקאים אשמים. כולם, אם נשתמש בלשון נקייה, קרוצים מאותו חומר. עכשיו אנחנו מתקרבים לתשובה, אבל בו זמנית אנו מתקרבים להנחת היסוד המוטעית שהבטחתי לכם.

בעבר, ניסיתי לטבוע את המושג "מפלגת עבודליכודימה" כמייצג את מה שאני רואה כקרטליזציה של מפלגות השלטון בישראל. קרי, שאין הבדלים משמעותיים בין התנהלותן של המפלגות הללו כאשר הן בשלטון, שהן מצויות בברית לא כתובה שמטרתה למנוע כל שינוי בר קיימא למצב הקיים, וכי עצם הדמיון העצום בין המפלגות מהווה פגיעה קשה בדמוקרטיה, כי הוא נותן למצביעים אשליה של אלטרנטיבה לממשלה הקיימת במקום אלטרנטיבה אמיתית.

אוקיי, אתם אומרים, אם אותו קרטל של מפלגות שלטון הוא הבעיה, אז הנה הפתרון. נקים מפלגה חדשה שתהיה האלטרנטיבה שאתה מחפש. טוב מאוד, אני אומר, ומה תעשו אז? אז, אתם עונים, נשב בקואליציה עם מפלגת השלטון הזוכה, בלי קשר לזהותה. נעשה את מה שהחרדים עושים, רק שהדרישות שלנו לא תהיינה כסף ועוד כסף, אלא שינוי חוקי המשחק בין דת ומדינה. בעצם, אתם אומרים בעיניים קורנות, נאפשר לראש הממשלה לעשות את מה שהוא/היא ודאי רוצים בסתר ליבם לעשות בכל מקרה. להפסיק את הסחטנות החרדית אחת ולתמיד. זה מה שיקרה, לא?

לא. ראשית, כפי שציינתי, ההיסטוריה נגדכם. הדוגמה המובהקת ביותר היא מפלגת שינוי בממשלה ה-30, והדוגמה הרלוונטית הנוספת היא מפלגת ד"ש בממשלה ה-18. בשני המקרים המפלגות זכו ב-15 מנדטים, בשני המקרים הן ישבו בקואליציה בתור הסיעה השנייה בגודלה, בשני המקרים הן השיגו את אותו הדבר – שום דבר,  ובשני המקרים הן התפרקו ונעלמו עוד במהלך הקדנציה. בשני המקרים, המפלגות פעלו על בסיס הנחת היסוד השגויה שהבטחתי לכם, והרי היא להלן: שמפלגת שלטון תבחר לשתף איתם פעולה תוך שינוי כללי המשחק. מדוע אני טוען שזו הנחה שגויה?

התשובה פשוטה עד כדי גיחוך: כדוגמה, דמיינו לעצמכם מצב שבו אנשי שינוי היו מצליחים להשיג משהו משמעותי מהמטרות שלהם, כגון נישואים אזרחיים או תחבורה ציבורית בשבת. מה היה קורה בבחירות הבאות? אני מרשה לעצמי לשער שהם היו מגדילים את כוחם, לאחר שהוכיחו שהם מצליחים להזיז משהו. ועל חשבון אילו מפלגות זה היה קורה? רמז: לא נראה לי שש"ס.

למען ההוגנות, לשינוי וד"ש לא היתה יותר מדי ברירה. חלקיה של "עבודליכודימה" סוגרים שורות מול כל גורם שעלול לכרסם בכוחם. למפלגה חדשה, שבראשה עומדים אנשים חדשים, אין בסיס מצביעים ותיק שיעמוד לצידה באש ובמים. ברגע שהיא מגיעה לגודל מסויים, המהווה מיצוי של המצביעים המוכנים לתת את קולם למפלגה נטולת קבלות המתמקדת בתחום צר, האופציות שלה מוגבלות ביותר. להינמק באופוזיציה, מה שיגרום בודאות לצמצום כוחה בבחירות הבאות, או להצטרף לקואליציה בתנאים מחפירים ככל שיהיו, תוך תקווה שבתור חלק מהממשלה הם לפחות יצליחו להזיז משהו. למרבה הצער, התקווה הזו עוד לא התגשמה. ואם עוד לא השתכנעתם, הנה לכם מפלגת הגמלאים, כדוגמה שלישית.

מסקנה ראשונה: כל מפלגה השואפת לבצע שינוי חברתי צריכה להבין שהיא אינה יכולה לסמוך על ברית עם אף אחת ממפלגות השלטון הקיימות. הן ישתפו פעולה כדי למנוע ממנה כל הישג משמעותי, וזאת כדי לשמר את כוחן (ואף להגדילו, כאשר המפלגה החדשה נופלת והמצביעים שלה חוזרים "הביתה").

מסקנה שנייה: כלומר, הדרך היחידה בה מפלגה חדשה יכולה לגרום לשינוי בר-קיימא היא לא פחות מנצחון בבחירות. לא עוד שאיפה למעמד השותף הקואליציוני הבכיר, אלא לכיסא ראש הממשלה. למרבה הצער, הסיכוי של מפלגה בעלת מיקוד צר (כגון היורשת התיאורטית של שינוי) לעשות זאת הוא אפסי. הלוואי ואתבדה, אולם לדעתי סיכוייה של מפלגה חדשה בעלת יעדים רחבים יותר אינם טובים בהרבה. במה היא תבחין את עצמה מהמפלגות הוותיקות והמבוססות? "אנחנו נעשה את מה שכולם מבטיחים, רק שאנחנו נקיים את זה" לא נשמע לי כמו בסיס איתן לקמפיין בחירות. אולי, רק אולי, אם המפלגה החדשה תשכיל להצביע על הזהות המעשית בין מתחרותיה… אולי, אבל כנראה שלא. גם לאיש יחסי הציבור הטוב ביותר בעולם יש גבולות.

לא. לדעתי, המפתח לשינוי המצב הקיים נמצא במקום אחר. בואו ונחזור לקרטל מפלגות השלטון ונמשיך משם: כולנו יודעים שכל המפלגות הללו שיתפו (וימשיכו לשתף) פעולה עם המפלגות החרדיות, למרות שהרוב המכריע של המצביעים שלהן מתנגדים לכך. בעצם, הבה ונהיה הוגנים לרגע כלפי הפוליטיקאים העומדים בראש המפלגות המדוברות. האם מישהו מכם באמת מאמין שהם חושבים, לדוגמה, שזה רעיון טוב לפטור את הציבור החרדי מחינוך שיאפשר לו לקיים את עצמו? הם יודעים שהם מבצעים החלטה נפסדת. אני רוצה להאמין שכאשר הם חותמים על ההסכמים הקואליציונים בנושא רועדת להם היד. שתי שאלות, אם כך: מדוע מפלגות השלטון ממשיכות להיכנע לחרדים, ומדוע אנחנו, המצביעים מאפשרים להן לעשות את זה?

התשובה הפשוטה לשאלה הראשונה היא כמובן שאין למפלגות השלטון הרבה ברירה. או שהן משתפות פעולה עם הסחטנות החרדית, או שהן באופוזיציה, כאשר החרדים מהווים חלק מהממשלה בכל מקרה, רק שבראשה יעמוד היריב הפוליטי. ממשלת אחדות עם היריב הפוליטי המדובר איננה אופציה ריאלית, מאותה הסיבה שברית אמת עם מפלגת שינוי לא היתה ריאלית: שיתוף פעולה עם תכתיבי היריב מהוים סיוע לאחד המתחרים המרכזיים על ליבו של הבסיס האלקטורלי שלך. הדבר נכון שבעתיים היום, כאשר ההבדלים האידיאלוגיים בין מפלגות השלטון קטנים כל-כך. החרדים, המאורגנים במפלגות סקטוריאליות, מהווים איום קטן בהרבה, לפחות בתחום בריחת הקולות. במובן מסויים, הם השותף הקואליציוני האידיאלי. לעדות: 8 חודשים בחוץ, כמעט 35 שנים בפנים. ניסוח טוב יותר של התשובה הוא "במצב הקיים, ישיבה בקואליציה עם החרדים גורמת למפלגות השלטון לנזק פחות מאשר אי-ישיבה עימם". בהתחשב בכך שיש מתחרים שנושפים בעורפך (וזמן הקמת הקואליציה הוא אולי הרגע היחיד בו זה קורה), בחירה בכל אלטרנטיבה אחרת מקבילה לירייה ברגל.

וכך חזרנו לשאלה האחרונה, מדוע מצביעי מפלגות השלטון סובלים את המצב הזה. ראשית, כפי שציינתי, אין להם אלטרנטיבה ריאלית. "כולם עושים את זה". נסיון להקים אלטרנטיבה חדשה נתקל בסגירת השורות עליה כבר דיברתי. בנוסף, רוב המצביעים מבינים את המציאות הפוליטית סביב הנושא, לפחות במידה מסויימת. "זה לא שחברי מפלגת X רוצים לשבת עם החרדים", הם נאנחים, "בהתחשב באיך שהשיטה עובדת, אין להם ברירה".

וזוהי, לדעתי, נקודת המפתח. השיטה. בשיטת הבחירות הקיימת, באמת שאין לראשי מפלגות השלטון ברירה. כל עוד הנזק שנגרם להם מאי-שיתוף פעולה עם החרדים קטן מהנזק שנגרם להם משיתוף הפעולה, המצב הקיים ימשך. הפוליטיקאים ימשיכו להאלץ ולהחליט החלטות שהם יודעים היטב שיהיו בכייה לדורות. הדרך היחידה לשנות את המצב היא לשנות את משוואת הנזק, והדרך היחידה לעשות זאת היא על ידי שינוי שיטת הבחירות.

לכל שיטת בחירות יש חסרונות, אולם ברצוני להתמקד בפגם מרכזי אחד בשיטה הקיימת, היחסית-ארצית. פגם שמאפשר לחלק ניכר מהרעות החולות בחברה הישראלית להמשיך ולהתקיים, פגם שבפני עצמו מהווה סיבה מספקת לדרוש את החלפתה: הצמצום הדרסטי באחריות חברי הכנסת אל מול הבוחר.

השיטה הקיימת מטילה את האחריות להחלטות נפסדות על "המפלגה" ולא על חבר הכנסת עצמו. בכך היא מעודדת, וכפי שציינתי קודם, בעצם מחייבת, קבלת החלטות על בסיס רווח פוליטי רגעי, ולא על בסיס אמינות ארוכת טווח בפני הבוחר. כאשר אני קורא לשינוי שיטת הבחירות, כוונתי איננה לשידור חוזר של הבדיחה העצובה משנות התשעים, אלא לשיטה בה כל אחד ואחד מחברי הכנסת יצטרך לזכות במנדט שלו באופן ישיר. שיטה כזו תפעל רבות לשינוי סדרי העדיפויות שלהם. הם עדיין ייאלצו להתמודד עם שיקולים של פוליטיקה פנים מפלגתית, אך שיקולים אלו ימותנו על ידי הצורך במתן דין וחשבון לציבור הבוחרים שלהם. להמחשה, דמיינו לעצמכם ח"כ המנסה להבחר לכהונה נוספת במערכת בחירות ישירה. דמיינו אותו נאלץ לענות לשאלה כגון: "מר כהן, לפני הבחירות הקודמות הצהרת שתפעל לשיוויון וקידום החינוך בארץ. מדוע הצבעת בעד המשך הפטור לחרדים מלימודי תוכנית הליבה?"

לסיכום: דרכו של המאבק החילוני בישראל, ולמען האמת, כל שינוי חברתי משמעותי אחר, תאלץ לעבור באחד משני מסלולים: נצחון בנוק-אאוט על כל המפלגות הגדולות, או שינוי שיטת הבחירות בישראל. שתי הדרכים אינן פשוטות, בלשון המעטה, אולם לדעתי המסלול השני ריאלי יותר, והצלחה בו תהייה רלוונטית למגוון תחומים החורג בהרבה מגבולות נושאי דת ומדינה. במהלך השנה שחלפה הרחוב הישראלי הוכיח שהוא מסוגל להתגייס עבור צדק חברתי, אבל המאבק דעך בעיקר בגלל העדר דרך ברורה להשגת מטרותיו, או למען הדיוק, דרך להבטיח שהפוליטיקאים יקיימו את ההבטחות שניתנו בנושא. ובכן אנשים, לדעתי זו הדרך. אקווה שימצאו לה תומכים.

ניצחנו. אגודת אדי נכנעה ללחץ, ומעלה בירושלים קמפיין פרסום חדש. הפעם, ר"ל, גם יש בו נשים.

נצחון קטן, יש אפילו שיגידו נצחון פירוס. בסופו של יום, התוצאה המיידית של המאבק המתוקשר היא שאגודת אדי, ארגון שלא למטרת רווח, תאלץ להוציא מכיסה סכום כסף נכבד. כסף שהיה יכול, בוודאי, לשמש אותה – אותנו – למטרות טובות יותר. יתרה מכך: הכלי המרכזי של המאבק, ביטול החתימה על כרטיס אדי, נתפס על ידי רבים כצעד מוגזם, נקמני, הפוגע בעצם בחפים מפשע – קרי, הממתינים נואשות לתרומת איבר.

תשובתי להם: המאבק על אופייה החילוני והליברלי של ישראל צריך להיות לא רק צודק, אלא גם חכם.

שימו לב לריטואל הקבוע: גורם זה או אחר המעוניין בדבר מה מהמגזר החרדי בוחר לפעול בצורה הפוגעת בציבור החילוני. מדוע? כי הגורם המדובר יודע שתגובתם של החילונים לפגיעה תהיה אפסית, אל מול רווח מובטח (או, לאסוננו, פטור מנזק מובטח) מצד החרדים.

הגורמים המדוברים לא עושים זאת ממניעים מוסריים, או בגלל העדפת האתוס החרדי על פני החילוני. הם עושים זאת ממניעים כלכליים גרידא, למרות שלא תמיד מדובר בכלכלה מבוססת כסף. התהליך דומה הן כאשר מדובר ביצרן מזון המעוניין למכור יותר, הן כאשר מדובר בחברת אגד המעוניינת באוטובוסים לא שרופים, והן כאשר מדובר בפוליטיקאי המעוניין בתמיכה קואליציונית. המניע הוא כדאיות, חד וחלק.

באמירה האחרונה אין כל גנאי, רק הכרה במציאות. אדרבא. אם שופטים הצלחה במונחים כלכליים, ושוב, להזכירכם – לא תמיד מדובר בכלכלת כסף – ניתן לטעון כי כל גישה אחרת מצד מקבלי ההחלטות של הגופים שציינו גובלת במעילה בתפקיד ועירוב שיקולים זרים! במקרים בהם הגורם הנכנע ללחץ החרדי הוא מונופול – אגד, אדי – מדובר בהחלטה שמגדילה רווחים. במקרים בהם הגורם המדובר נמצא בתחרות מול גופים אחרים – יצרני מזון, מפלגות בכנסת – מדובר, למעשה, בהחלטה היחידה שאותו גורם יכול לקחת. אם הוא לא פונה לחרדים, היריב שלו יעשה זאת. בנקודה זו כבר לא מדובר בויתור על רווחים, מדובר על לקיחת סיכון שעלולה להשאיר אותך מחוץ למשחק.

זה המנגנון שצריך לעמוד מול עיניכם. זו השיטה שחייבים לקעקע.

קיימים מספר גורמים לתופעת הוותרנות החילונית אל מול הנחישות החרדית, אך לענייננו אתמקד בשניים: לכידות חברתית גבוהה יותר בציבור החרדי, וסדרי עדיפויות שונים. בעצם, אהיה בוטה יותר. בקרב החילונים והדתיים המתונים, מקובל לדבר במושגים של מוסר אנושי ותחושת אחריות חברתית, גם כאשר הם אינם כפופים למצוות האל או הרבי.

אותה תחושת אחריות גורמת לאנשי המילואים להמשיך ולשרת למרות הפטור הגורף הניתן לחרדים. אותה תחושת אחריות גרמה לנו להמשיך ולחתום על כרטיס "אדי" למרות הפטור שחלק ניכר מהציבור החרדי נתן לעצמו, גם לפני התיקון המבורך לחוק ההשתלות. תחושת האחריות שאומרת "כן, אני פראייר, אבל אם אני לא אעשה את זה, מי כן"?

למרבה הצער, הגישה הזו איננה ברת קיימא. הדרך היחידה להשפיע במאבק הדתי בישראל היא להפוך החלטות אנטי-חילוניות לבלתי משתלמות לגורם האחראי להם. לא ממניעים של נקמנות או שנאת חרדים, אלא מתוך הבנת כללי המשחק של השוק החפשי. אם נמשיך לשבת בחיבוק ידיים, בלי ליצור משקל נגד לציבור החרדי, כללי המשחק ימשיכו לפעול נגדנו. אם מספיק מאיתנו יהיו נכונים להשתמש באמצעי לחץ כלכליים, שראש וראשון להם הוא כלי החרם, כללי המשחק יפעלו לטובתנו. ההצלחה האחרונה במאבק מול החלטתה האומללה של אגודת אדי מהווה עדות לכך. בנוסף, אם יש משהו שניתן ללמוד מחרם הקוטג' והמחאה החברתית הנרחבת יותר שבאה בעקבותיו, הוא שכיום יש לנו את האמצעים להתאגד חברתית במהירות ובסדר גודל שבעבר היו בגדר חלום. יש בכך פיצוי מסויים על הלכידות החברתית הגבוהה בקרב החרדים אליה התייחסתי קודם. כן, להם יש פשקווילים, אבל לנו יש את פייסבוק.

בחרת להדיר נשים? חרם חילוני מקיף. נתת הטבות כלכליות למגזר החרדי על חשבון שאר האוכלוסיה – קווי אוטובוס מוזלים לחרדים בלבד, השגחת בד"ץ הממומנת ע"י כלל הצרכנים? – חרם עד ליצירת שיוויון או גלגול העלויות הנוספות על אלו הרוצים בהן. חוסר שיוויון בשירות הצבאי? בנקודה זו, כקצין צה"ל במילואים, רועדת לי היד. אבל כן. יש לשקול קריאה מאורגנת לסרב להתייצב לשירות מילואים עד לתיקון המצב. לא אכחיש. עד עתה, לבדי, לא אזרתי די אומץ לעשות זאת.

מדובר, בעצם, בחשיבה מחדש על סדרי העדיפיות שלנו כחילונים. קריאה לביטול חתימה על כרטיס אדי, קריאה לסרב לשירות מילואים, קריאה לחרם צרכנים – כולן מהוות, בעצם, קריאה לפגוע בעצמנו או בעקרונות המוסר שלנו. לטענתי, כל אלו מתגמדים מול עקרון מוסרי גדול בהרבה – זכותינו להשפיע על דמותה העתידית של מדינת ישראל.

ישראל משתנה, וההחלטות של ימים אלו יקבעו למה בדיוק היא תשתנה. מדינה ליברלית או תיאוקרטיה נכשלת? מדינה ששולטים בה עקרונות השיוויון או עקרונות הרווח הרגעי?

הגיע הזמן שהציבור השפוי, ידוע הסבל, יקח את גורלו בידיו. אנחנו עדיין הרוב, לפחות לזמן מה. זוהי ההזדמנות האחרונה. הזמן לפשרות חלף. אם לא נתחיל להילחם על אופייה של המדינה שלנו עכשיו, היום, היא תהפוך למקום שלא נרצה לחיות בו.

במאמרו "שעת הדמדומים של העתונאות" מפרט מר לוי את הטעויות שנעשו על-ידי העתונאים בישראל, זאת לרקע החששות הגוברים מנסיונות מצד השלטון להגביל את חופש העיתונות. אני ממליץ לכם לקרוא את המאמר, כי הוא מציג באופן שאין מובהק ממנו את מה שאני רואה בתור הפער בין תפיסתו של הציבור את תפקיד העיתונות, ותפיסת העיתונאים עצמם את תפקידם. להלן תשובתי למר לוי. במקור טוקבק, כרגיל. לאחר תכתובת קצרה עם עורך האתר (שעלי לציין לטובה את תגובתו המהירה והעניינית), הוא אפילו פורסם.

גדעון, אתה כביכול זועק "mea culpa", אך בפועל מסרב לראות את תרומתך שלך למצבה האומלל של העתונאות בישראל.

אינני איש ימין, ואני פותח בהכחשה זו תוך השלמה עם כך שסביר להניח שמעטים יאמינו לה. ניחא. זהו מאפיין מובהק של הבעייה שאני רוצה להציג. קרי, בישראל לא עוסקים בעובדות, עוסקים בפרשנות. כאשר אדם יוצא בהכרזה שאמורה להיות עובדתית, המאזינים אינם עוסקים בשאלה "האם ההצהרה נכונה". הם עוסקים בשאלה: "מהי עמדתו הפוליטית של אדם זה, כדי שאוכל לדעת האם א) להסכים או לא להסכים איתו ב) לזהות את הכיוון ממנו הוא מעוות את העובדות".

ובמידה לא מבוטלת, אתם, העיתונאים, אשמים בכך. אתם הרגלתם אותנו לעתונאות המחייבת את הקורא להיות תמיד על המשמר, לנסות לדלות מספר גרגרים של עובדות מהתבן של דברי הפרשנות וההטיה הפוליטית. אין אצלנו כתבות במובן הישן, יש אצלנו מאמרי דיעה. אך ורק מאמרי דיעה.

צר לי לבשר לך, גדעון, אבל בבואי לקרוא כתבה שלך, אמצעי הזהירות הנ"ל מופעלים מיידית בעוצמתם המקסימלית. הבעיה של ישראל איננה שהעתונאים שמאלנים – אדרבא, הגישה הפסולה משותפת לכותבים מהימין. הבעיה היא שהעתונאים מאמינים שהפצת עמדותיהם הפוליטיות מעל דפי העיתון יכולה להקרא בשם "עיתונאות".

היא לא. כאשר כותב מציג באופן עקבי עמדה יחידה, ומה שחמור בהרבה, משמיט מכתיבתו עובדות העשויות להוות משקל נגד לעמדתו זו – הוא אינו עתונאי. הוא איש פרופגנדה, ואל יתפלא כאשר הציבור מתייחס אליו ככזה.

זוהי הסיבה המרכזית שהציבור לא מקים צעקה רועמת – צעקה שחייבת לקום, לדעתי – מול נסיונות השלטון לפגוע בחופש העיתונות. לו הייתם נתפסים כאבירי האמת באשר היא אמת, רוב העם היה מאחוריכם. במצב הקיים, נראה שעמדה התומכת בעיתונות מול עמדה התומכת בפעולות הממשלה להגביל אותה מושפעת בעיקר מהתשובה לשאלה "לאיזה שקר אני מעדיף להאמין"?

—-

עדכון: תשומת ליבי הופנתה לכך שכבר קיים ברשת מכתב גלוי לגדעון לוי, שנכתב ע"י א.ב. יהושע בזמן מבצע עופרת יצוקה. מר יהושע, איש שמאל מובהק, נוזף בעדינות-כה-רבה בלוי על סקירתו המוטית עד אבסורד של המאבק הישראלי/פלסטיני, אשר מעלה ביהושע "הרהור כבד" בדבר מניעיו של לוי. חבל שמר לוי לא לקח דברים אלו לתשומת ליבו, וחבל שלא למד מדוגמתו האישית של מר יהושע כי ניתן להחזיק בעמדה פוליטית ברורה, שמאלנית, גם מבלי לגזור על עצמך דיכוטומיה מוסרית ועוורון סלקטיבי.

פוסט זה התפרסם לראושנה ב-2/8/2011 באתר "הגלוב". תודה ליובל על האירוח. אני לא נהנה לקרוא טקסטים ישנים שלי – אני תמיד מוצא בהם פגמים. הפעם, לפחות, אני זוכה להנאה המפוקפקת הנובעת מהיכולת להגיד "אמרתי לכם".

"אלו ימים היסטוריים" זועקת כותרת אחת, "מהפכה" זועקת אחרת. אך חוששני שבקרוב גל המחאה יהיה להיסטוריה, והמהפכה המובטחת תישאר, אבוי, רק בגדר הבטחה. יש אמונה בצדקת הדרך, יש נחישות, יש מורל, אבל רכיב אחד קריטי חסר. זיהוי האויב.

ובאמת, מיהו האויב? כן, בהפגנות השונות מונפים שלטים השולחים את ביבי לביתו (או למקומות גרועים יותר), אולם איכשהו נראה לי שאפילו נושאי השלטים לא מאמינים להם. ודאי, הם רוצים לראות את ביבי מודח מהשלטון, אבל גם להם ברור שהוא אינו שורש הבעייה. לכל היותר הוא הנציג הנוכחי של תופעה עמוקה בהרבה. ובאמת, הבה ונניח שביבי הולך הביתה. מה נקבל ביום המחרת?

מפגינים יקרים, עם שלטים ובלעדיהם, הרשו להפנות אליכם את שאלת מליון הדולר. האם להערכתכם היה הבדל מהותי – בדגש על מהותי – בצורה בה המדינה התנהלה תחת שלטון הליכוד ונתניהו, והצורה בה היא התנהלה תחת שלטון קדימה ואולמרט? לצורך העניין, האם היה הבדל משמעותי באופי ההתנהלות תחת ברק? האם יש יסוד אמיתי להניח שישראל תחת לבני או מופז תנוהל אחרת?

ברצוני לנסות לטבוע מושג חדש: מפלגת "עבודליכודימה". 68 מנדטים בבחירות האחרונות. גוש חוסם, המתמחה בעיקר בחסימת כל סיכוי לשינוי. המפלגה הזו מחליפה את שמה לעיתים קרובות, אך את חבריה באיטיות משוועת. אם תצטיידו בזכוכית מגדלת רבת עוצמה, יתכן ותמצאו כמה הבדלים בין מצעי תת-המפלגות של "עבודליכודימה", אבל גם מיקרוסקופ אלקטרוני לא יעזור לכם למצוא הבדלים בהתנהלות חבריהן. "עבודליכודימה" קמה ביום בו ההבדלים האידיאולוגיים בין חלקיה נעלמו סופית – וזה גם היום בו הדמוקרטיה הישראלית גוועה לה בשקט. גוועה, כי כבר אין חשיבות לפתק ששמתם בקלפי. אותם אנשים יהיו בשלטון. אותה מדיניות. אותם כשלים.

כולם מדברים על הקרטליזציה בתחום ספקיות הטלפון הסלולרי ורשתות המזון, אך איש לא מדבר על הקרטל הגדול מכולם. על הנייר, קיימות מספר מפלגות המתחרות זו בזו. בפועל, כולן דורשות את אותו המחיר המופקע עבור אותו מוצר בדיוק: ניהול מדינה מקרטע, על ידי נבחרי ציבור שמיומנותם המרכזית היא בפוליטיקה זעירה, מזוהמת, תוך מפלגתית. נבחרי ציבור הנאמנים ראשית לכסאם, לאחר מכן לאנשי שלומם, ורק בסוף בסוף ובהפרש ניכר – לנו, הבוחרים.

כמו בכל קרטל, מפלגות השלטון סוגדות לסטטוס-קוו. סוד כוחו של קרטל הוא ביציבותו. מקור היציבות שלו הוא בהסכמים השקטים בין החברים בו, והראשון בין הסכמים אלו הוא תמיד "אל תנדנדו את הסירה". כל מי שמקווה למצוא בעלי ברית לשינוי משמעותי כלשהו בקרב חברי קרטל זה, משלה את עצמו. נקודה. שימו לב, לדוגמה, לשיתוף הפעולה העקבי מצד מפלגות המרכז ביירוט נסיונות לקדם חוקה או שינויים בתחום יחסי דת-מדינה. שימו לב כיצד הן סוגרות שורות מול כל מפלגה חברתית חדשה, כך שלאחר קדנציה או שתיים הן נעלמות במפח נפש, ללא כל השג. רוב הקוראים בודאי זוכרים את מפלגת הגמלאים ושינוי. הוותיקים זוכרים גם את ד"ש.

זה האויב שלכם, רבותי. גוש המרכז האמורפי הזה, ושיטת הבחירות היחסית-ארצית המאפשרת לו להמשיך ולהתקיים. כל מאבק ציבורי שאינו מכוון נגד גוש זה, בכללותו, איננו מאבק לשינוי. לכל היותר, זה מאבק להחלפת אחד מראשיה של מפלצת ההידרה באחר.

אני לא סטטיסטיקאי, כך שהכתוב פה בערבון מוגבל קמעה. אני מתכוון להתייחס לאירוע מאתמול, בו הוגרלה בלוטו בדיוק אותה שישיית המספרים שזכתה לפני כחודש. בהתעלם לרגע מדעתי האישית לגבי מילוי לוטו, נראה לי שיש הרבה… בלבול, אולי גם ספקות, לגבי מידת הסבירות של תוצאות ההגרלה האחרונה.

אה, לעזאזל – בואו ונפסיק לדבר בקודים: מקרה נדיר אך אפשרי, או שיש פה עבריין שגוזר קופון של מיליונים? הכתבות בנושא השתמשו במספרים כמו "1 ל-4,000,000,000,000", "אחד לעשרת אלפים שנה", ומנגד מצטטים מדבריו של ד"ר חיים מלמד, יועץ ססטיסטי למפעל הפיס, שאומר "אנחנו עוסקים בעולם ההגרלות והמזל והכותרת היא 'הכל אפשרי'… זה לא דבר שכיח, מדובר בשכיחות נמוכה ונדירה אבל דברים קורים".

לפני הכל, הרשו לי להדגיש את הסייג שבראש הכתוב: חישובי הסתברות נוטים להיות מאוד לא אינטואיטיביים. יש סיבה מצויינת לכך שהמורה שלי למתמטיקה השביע אותנו לא לעשות את השאלה בקומבינטוריקה בבגרות אלא אם אין שום ברירה אחרת, וקיים סיכוי לא רע שאני עומד לעשות טעות חשבונית מביכה. אם כן, עימכם הסליחה, תיקונים יתקבלו בברכה.

נתחיל:

ראשית, נתייחס לטענה (הפופולרית מאוד בקרב הטוקבקיסטים), שהסיכוי שאותה שישיית מספרים תעלה בהגרלת הלוטו פעמיים, מקביל לסיכוי לזכות בלוטו. ובכן, זו טעות, וכפי שתראו מייד, טעות לא קטנה.

מקור הבלבול המרכזי הוא זיהוי שגוי של אוכלוסיית המקרים שאנחנו מתייחסים אליה. שימו לב: השאלה איננה מה הסיכוי שרצף מסויים יחזור על עצמו, אלא מה הסיכוי שרצף כלשהו יחזור על עצמו. בנוסף, יש חשיבות עצומה לשאלת פרק הזמן (ומספר ההגרלות) הנבדק.

מפעל הפיס הוקם בשנת 1951. למען הפשטות נניח שמאז הקמתו הוא עורך הגרלת לוטו אחת לשבוע, שבה צריך לנחש 6 מספרים מתוך 37. כן, ידוע לי שתנאי ההגרלה השתנו במהלך השנים, ידוע לי שיש כיום יותר הגרלות, אבל אלו הזנחות שנראות לי סבירות. אני גם לא מתייחס ל-"מספר החזק", אבל בהתחשב בכך שמדובר בהגרלה נפרדת, זה נראה לי הטיפול הנכון.

אם כך, השאלה היא: "מה הסיכוי שבזוג הגרלות כלשהו במהלך התקופה המדוברת, תוגרל אותה סדרה של 6 מספרים?"

שיטה קלה לפתור את הבעיה היא להבין שהיא מקבילה לחידה מתמטית קלאסית, "בעיית יום ההולדת":

החידה: "מה הסיכוי שבכיתה בת 40 תלמידים יהיו לפחות שני ילדים שיום הולדתם חל באותו תאריך"?

התשובה הנכונה היא כ-90 אחוז. רוב השומעים מופתעים, לאחר שהעריכו כי הסבירות קטנה בהרבה. ויקיפדיה מסבירה את הנושא באופן מעמיק, אבל בשתי מילים, מקור הטעות המרכזי הוא הנטייה לשכוח שאנחנו לא משווים 40 תלמידים אלא 39*40 / 2 = 780 זוגות תלמידים.

נוסחה (מקורבת) לפתרון הבעיה היא:

d מייצג את טווח האפשריוית השונות (במקרה בעיית יום ההולדת, 365 ימים בשנה)

n מייצג את מספר הדגימות שאנו לוקחים מהטווח (במקרה בעיית יום ההולדת, 40 ילדים בכיתה)

אתם רואים את ההקבלה?

מספר הצירופים האפשריים לבחירת 6 מספרים מתוך 37 הוא 2,324,784. זה ה-d שלנו.

ב-60 שנה יהיו כ-3,120 הגרלות, זה ה-n.

נציב, נפתור, ונקבל 0.876676375. במילים אחרות - ההסתברות שאיזשהו צירוף של 6 מספרים יופיע פעמיים במהלך 60 שנות הגרלה שבועית קרובה לתשעים אחוז (!).

אבל הסיפור לא מסתיים כאן. השאלה הבאה שניתן לשאול היא "מה הסבירות שצירוף 6 מספרים כלשהו יעלה לפחות פעמיים במהלך חודש יחיד,  בו יש 8 הגרלות?". הפעם, ההסתברות היא: 0.00001204, או 1 ל-83,028. אבל שימו לב – יצרנו זוג בעיות שהופכות את המספר הזה לכמעט חסר משמעות. ראשית, למה דווקא טווח של חודש? למה לא שבועיים או חודשיים? התשובה – עשינו את החישוב פוסט-הוק: כלומר, החלטנו לשאול את השאלה רק לאחר שהאירוע קרה, והמרצה שלי לסטטיסטיקה היה מאיים לכבות סיגריה על סטודנטים שיעשו את זה. למרבה הצער, במקרה הנוכחי אין לנו ברירה אחרת – אנחנו לא יכולים לחזור אחורה בזמן. הבעיה השניה חמורה יותר אבל גם פתירה יותר: לא רק שהחלטנו על תקופה של חודש באופן שרירותי, אלא גם בחרנו את החודש שבו אנחנו מתמקדים מראש! שאלה נכונה יותר היא "מה הסיכוי שבמהלך X הגרלות לוטו, יופיע צירוף מספרים כלשהו פעמיים (או יותר) בטווח זמן של חודש (או פחות)?"

זה החלק הקשה. אין לי נוסחת פלא הפעם, וכמו תמיד בקומבינטוריקה, קל יותר לפתור על דרך השלילה. נבדוק מה הסיכוי שצירוף כזה לא יופיע כלל, והתשובה שלנו תהייה המשלים שלו לאחד. אז: כבר ידוע לי שהסיכוי לזוג תוצאות זהה בחודש הראשון הוא 1 ל-83,028, ולכן הסיכוי שזה לא יקרה הוא 83,027 ל-83,028. נמשיך להגרלה הבאה: ידוע לי כי במהלך 8 ההגרלות הקודמות לא הופיעו שני צירופים זהים, ולכן הדרך היחידה שבה הדבר יכול לקרות כעת היא אם ההגרלה הנוכחית תעלה תוצאה זהה לאחד מ-7 הצירופים האחרונים. זה מקביל לסיכוי לנחש רק שש, כאשר יש לי 7 נסיונות, או 7 מתוך 2,324,784. אבל רגע – מעניינת אותי דווקא ההסתברות שזה לא יקרה, ולכן מדובר ב-2,324,777 ל-2,324,784.

השאלה האחרונה המעניינת אותנו היא אורך התקופה שאנו בודקים. לצורך הדיון, נבחר שוב 60 שנות הגרלה, 52 שבועות בשנה, והפעם 2 הגרלות לשבוע. רגע – פחות 8 הגרלות כי אותן כבר חישבנו בנפרד. אה – ולא לשכוח כמובן לחסר מאחד. אז:

והתוצאה….0.0186. במילים אחרות: במהלך 60 שנה של הגרלות לוטו דו שבועיות במתכונתן הנוכחית, קיים סיכוי של 1.86 אחוז שתוגרל אותה שישיית מספרים פעמיים (או יותר) במהלך חודש מסויים (או מספר חודשים). סבירות נמוכה, אבל לא עד כדי כך שניתן להגדירה כבלתי אפשרית. כמובן, הנחת היסוד של החישוב הזה היא חוסר תלות בין המקרים הנבדקים – או במילים אחרות זוהי ההסתברות בהנחה שההגרלות אכן כשרות. דרך אחרת לנתח את הנתונים היא לחשב אחת לכמה שנים בממוצע ניתן לצפות לארוע כזה. פשוט הוסיפו "= 0.50" בצד החישוב שעשיתי, והציבו X במקום ה-60. התוצאה מצביעה על כך שאירוע כגון זה שחווינו החודש קורה בממוצע כל כ-2,200 שנה, או כל 234,000 הגרלות. מעניין לציין שפרופסור יצחק מלכסון, המצוטט ב-Ynet בנושא, העריך שזה תופעה של פעם ב-10,000 שנה. אבל מה זה הפרש של פי 4 בין חברים? אותו סדר גודל. אוי, רגע: אולי הוא מחלק ב-4 כדי לא לספור יותר מפעם אחת מקרים בהם ההפרש בין אירועי זהות המספרים קטן מ-8? לדוגמא, הפרש של 3 הגרלות יופיע 5 פעמים, או באופן כללי יותר, הממוצ…אאאאאההההה!!!!! אתם מבינים למה המורה שלי התכוון?!

לסיכום?

קשה לי להחליט. מצד אחד, ההסתברות שמדובר באירוע נדיר אך מקרי איננה מחוץ לתחום ההגיוני. שום "0.00000000000025 אחוז" או שטויות אחרות שנכתבו ב-Ynet. מצד שני… אחת ל-2,200 (ואולי 10,000) שנה? אולי, רק אולי, כדאי לבדוק אם קיים הסבר… אחר.

הכותרת הקריפטית משהו של היום מתייחסת לפוסט "השאיפה לחופש" שכתבתי לפני כ-3 שנים. לצערי, נושאי חוק הגבלת העישון ואכיפתו רלוונטיים מתמיד ועל כן ראויים להתייחסות מחודשת.

שוב, מאמר מ-ynet, וכן, לבושתי גם הפוסט הזה התחיל כטוק-בק.

המלשינון עובד: עשרות אישומים על עישון בת"א

מנתונים שהגיעו ל-ynet עולה כי בשנה האחרונה הוגשו 66 כתבי אישום ע"י העירייה נגד עסקים שהפרו את חוק איסור העישון, בזכות טופס תלונה שהפיצה עמותת אוויר נקי באינטרנט. יו"ר העמותה: "שתי דקות, למלא הטופס ולשלוח"

…סך הקנסות שהטיל בית המשפט לעניינים מקומיים בעיר על העסקים שנגדם הוגשו כתבי האישום, מסתכם בלמעלה מ-170 אלף שקל….בעירייה הדגישו כי בשנה האחרונה החליטו לנקוט ביד קשה בעיקר נגד העסקים שמפרים את חוק העישון באופן סדרתי. בנוסף, עורכים פקחי בעירייה עשרות ביקורים בחודש בעסקים עליהם התלוננו תושבים, כאשר הקנסות המוטלים על ידם הם אלף שקל למעשן ו-5,000 שקל לעסק…

…מי שעומד מאחורי הטופס היא עמותת "אוויר נקי", שמפרסמת באתר שלה את הטופס הקצר, אותו ניתן להוריד ולשלוח אותו לעירייה. יו"ר העמותה, עו"ד גיא אופיר, הסביר: "אכן יש הצלחות אך לא בסכומים גבוהים מספיק. הייתי מקווה שהעירייה תעלה את הסכומים בהסדרי הטיעון.

ראשית, מה שכתבתי כתגובה (מינוס טעות כתיב או שתיים, היה מוקדם והייתי עצבני):

—————————————————–

לספר לכם סוד? אני לא סובל שמעשנים לידי בזמן שאני אוכל. אתם יודעים מה אני עושה? אם רמת העשן בפאב או מסעדה מסויימת לא מתאימה לי, אני פשוט אלך משם. אתם יודעים למה? כי אני מאמין בחופש הפרט ובזכות לבחור.

שיטת "המלשינון", לעומת זאת, מתאימה למשטרים אפלים ומצביעה על מה שידעתי מזמן: למען המאבק (מלא השקרים וההפרזות) שלהם  ל-"חופש" מעישון, "אוויר נקי" ישמחו לוותר על החופש, בלי מרכאות הפעם.

אתם יודעים מה? יש לי הצעת יעול! בואו ונחבר את מערכות מצלמות האבטחה הנפרשות בערים לגלאי עשן ולמאגר הביומטרי. המערכת תגלה באופן אוטומטי כל עבירה על חוק העישון, ותזניק למקום פקח עיריה מלווה בשוטר. אפילו לא צריך יותר למלא טופס!

"אוויר נקי", אתם מעוררים בי בחילה. הסתכלו במראה: אתם האנשים שמוחאים כפיים לצבירת הכוח המתמדת של השלטונות  על חשבון חרויות האזרח. אתם הסכנה האמיתית לחופש הפרט, לא הצעות חוק הזויות להגבלת האינטרנט מאת ש"ס. העובדה שכל שאר האוכלוסיה, מעשנת או לא, לא מוקיעה אתכם בראש חוצות בתור בוגדים בעקרונות הבסיסיים ביותר של משטר ליברלי ודמוקרטי גורמת לי לאבד אמון ביכולת של משטרים כאלו להמשיך ולהתקיים.

—————————————————–

וכרגיל, כמה מילים נוספות:

יש לי תחושה קשה שהפעם אני קול קורא במדבר. רוב האנשים המסכימים איתי בהתלהבות לגבי מגמת חקיקת היתר הפוגעת בחופש הפרט (חוק הקסדה, החוק הביומטרי, מצלמות האבטחה, הגבלת אתרים…) משתתקים כאשר אני מתחיל לדבר על דרקוניות חוק העישון. נגעתי בנושא בהרחבה בפוסט המקורי בנושא (שאני ממליץ לכם בחום לקרוא, כן, אני די גאה בו ובתקווה גם בצדק), אבל אחזור על העקרון:

ליברליות אמיתית (או אולי יותר נכון להגיד, ליברטריאניות אמיתית) מחייבת את המנפנפים בדגלה להגן על זכותו של האחר לעשות דברים גם אם הם אינם לרוחם.

כן, אדם לא מעשן יכול להרגיש שזה נחמד מאוד שאין יותר מקומות ציבוריים המאפשרים לעשן בתוכם. ליברל שאינו מעשן, לעומת זאת, יתחיל במלחמה על זכותו לחופש מעישון (קרי, איסור על עישון בתחבורה ציבורית, בקרב משרדים נותני שירות ציבורי וכו'), ומיד לאחר מכן ילחם למען זכותם של המעשנים לעשן (קרי, לזרוק לפח בשאט-נפש רעיונות בדבר הגבלת עישון במקומות פרטיים, ולהשאיר את שיקול הדעת לגבי עישון בעסקים לבעלי המקום ולקליינטים שלהם).

למרבה הצער, חלק ניכר מאבירי הדמוקרטיה וחופש הפרט משאירים את אמונותיהם הנאורות בפינה בכל פעם שהן הופכות לנטל או מתנגשות עם מטרות אחרות, ובכך חושפים את פרצופם האמיתי: הם גרועים בדיוק כמו מה שהם נלחמים בו. אולי בעצם קצת יותר, כי צביעות איננה יפה לנפש.

כזכור לשלושת קוראי הנאמנים, בין המיתוסים שהפרכתי בפוסט הקודם בסדרה נכללה הטענה כי הירידה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים נובעת מכך שבתי-החולים לא מדווחים על פצועים שמתים במהלך האשפוז. אוקי, "הפרכתי" זה קצת מוגזם. לא ממש הייתי צריך לעבוד קשה.

אבל מסתבר שזהו לא סוף הסיפור. כפי שקורה לעיתים קרובות, גם מאחורי האגדה הזו יש גרגר של אמת. מסתבר שבתחילת השנה התפרסמה כתבה המאשימה את הלמ"ס ומשטרת ישראל בתת-דיווח דרמטי של מספר הנפגעים בתאונות. לאחר שבחנתי את מה שנכתב, החלטתי שהנושא ראוי לפוסט שלם משל עצמו: הן בגלל ההשלכות החמורות היה ויתברר שההאשמה הזו נכונה, והן בגלל שזוהי הזדמנות מצויינת להדגים את אופי הדיון הצבורי בתחום תאונות הדרכים.

שיגי, התייצבי!

שיגי: כאן. אוקיי, צדקת – הצלחתי למצוא את הלינק של מה שקראתי ב-ynet, והם באמת לא מדברים על הרוגים אלא על פצועים. אבל זה עדיין סקופ ענק: כתוב כאן שמספרם האמיתי של פצועים קשה בתאונות הוא פי 3 ממה שהמשטרה מדווחת!

שגיא: ynet, ynet, מה יהיה איתכם? הרשו לי להפנות את תשומת לבכם לקצה התחתון של הכתבה המדוברת. קראו לזה "רמז מטרים":

הבהרה: המרכז הלאומי לחקר טראומה העביר נתונים בלבד לבקשת ynet, ולא ביצע בדיקה השוואתית. השוואות הנתונים בוצעו כולם על-ידי ynet.

האם יתכן שמישהו במרכז לחקר טראומה לא אהב את מה ש-ynet עשו עם הנתונים שלו? האם יתכן שזה בגלל שהם עשו חרא של עבודת מחקר, השתמשו בנתונים שסיפקו להם כותרת סנסציונית, והתעלמו ממה שעלול לקלקל אותה? בואו ונראה:

ראשית, העובדות:

• המקור למספרים שמפרסמת הלמ"ס לגבי הנפגעים בתאונות הוא משטרת ישראל. כפי שגם צוין בכתבה, פצוע קשה לפי המשטרה הוא "פצוע תאונה שאושפז בבית חולים ל-24 שעות או יותר, שלא לצורך השגחה בלבד".
• בפועל, מספר נפגעי התאונות שנשארים מאושפזים במשך יותר מיממה אכן גדול משמעותית מהמספר המדווח על-ידי המשטרה. בנסיון להתמודד עם הבעיה, הלמ"ס (שמודעים ל-"סקופ" של ynet מאז 2004) החלו לאסוף מידע על ימי האשפוז באופן ישיר מ-17 בתי חולים בארץ. איסוף הנתונים הנ"ל מתבצע מאז 2008. לא אהבתי את הצורה בה כתב ynet מנסה להציג את הבדיקה מול בתי החולים כיוזמה שלהם. פסילה ראשונה.
  
• מספרים: לפי הלמ"ס, ב-2009 המשטרה דווחה על 1,531 פצועים קשה שנשלחו לאותם 17 בתי חולים. לעומת זאת, בתי החולים דווחו על 3,656 נפגעי תאונות דרכים שהתאשפזו אצלם במשך יותר מיום. מדובר ביחס של פי 2.39 (התופעה נצפתה גם ב-2008, היחס היה 2.00).

ynet מזכירים את 17 בתי החולים, ומדברים על "לפחות 5,316 נפגעי תאונות, המתאימים להגדרת פצוע קשה… פי שלושה מנתוני הלמ"ס" – אבל בלי לספק שמץ של רמז למקור הנתונים שלהם. בעיה, כי עכשיו יהיה קשה להתמודד עם הטענה הזו. "זו בסה"כ כתבה בעיתון!" אני שומע אתכם מגחכים: "למה אתה מצפה, ביבליוגרפיה?" אז דבר ראשון תמחקו את החיוך המטופש הזה, ודבר שני, כן! אם אתה משתמש במספרים כדי לטעון משהו, חובתך להראות מה מקורם או כיצד הגעת אליהם. פסילה שניה.

• אם ההגדרה "פצוע קשה = מאושפז 24 שעות ומעלה" נראית לכם טיפה, איך נגיד, לא משהו, אתם לא לבד. לבתי-החולים יש מדד מדויק בהרבה, בשם ISS. הוא מגדיר את חומרת הפציעה על בסיס סדרת אבחנות רפואיות, ומתמקד בסיכויי שרידה. ynet הזכירו אותו (גם אם לא בשמו) בכתבה, ועל זה כל הכבוד להם. אני מוריד פסילה אחת כפרס.
• הפסקאות האחרונות של הכתבה מזכירות שתי עובדות קטנות וחביבות: ראשית, הכותב מודה (גם אם בחריקת שיניים) שהלמ"ס מודעים לסתירה בנתונים ומתייחסים אליה בדוחות שלהם, ושנית, הוא מצטט את ד"ר קובי פלג מהמכון לחקר הטראומה, המסביר כי (הדגשה שלי):

המספרים הגלובאליים – כלומר, ההבדלים בין סך הנפגעים לפי רישומי טראומה ולפי נתוני משטרה – אינם חשובים כשלעצמם. מה שחשוב הוא להגיע להבנה של ההתפלגויות השונות…

לדעתי, העובדה שהאנשים שסיפקו לך את המספרים מרגישים צורך להבהיר שהכותרת הבומבסטית שלך מפספסת את העיקר (רמז מטרים 2) אמורה להופיע כקצת יותר מהערת אגב. מצד שני, הרבה כותבים היו פשוט מוחקים את העובדה הלא נעימה הזו. כמו כן, יש נסיון לקצת הוגנות (גם אם מאוחרת) כלפי הלמ"ס. זה מתאזן. בלי פסילות הפעם.

טוב, סיימנו עם העובדות. בנקודה הזו הייתה לי התלבטות האם להשתמש בנתונים שלי או במספרים של ynet (ואם עדיין לא ציינתי, כל המידע המספרי בפוסט הזה מגיע מכאן ומכאן), אבל לשמחתי כותב הכתבה בחר להתייחס גם לנתוני התאונות של הלמ"ס מ-2008, ובכך סיפק לנו בסיס יחוס משותף. כפי שציינתי קודם, באותה השנה דווחו בתי החולים על מספר פצועים קשה כפול מזה של המשטרה – כשהקריטריון לפציעה קשה היא אשפוז שנמשך יותר מיום. אוקי, פי 2 ולא פי 3, אבל זה עדיין ממצא מרעיש ומזעזע, לא?

כמו יהודי טוב, אענה בשאלה: מאיפה המשטרה מנפיצה את נתוני הפציעה שהיא מוסרת ללמ"ס? (זה רלוונטי, תשארו איתי.)

לא הצלחתי למצוא את התשובה בשום מקום, ולכן אאלץ לעשות משהו שאני לא אוהב, ולעסוק בספקולציה. להגנתי אומר שגם אם אני טועה לחלוטין, המסקנה הסופית שלי לא תפגע כהוא-זה.

ראשית, ברור שהמשטרה לא לוקחת את המידע ממאגרי הנתונים של בתי החולים – במקרה כזה לא היו סתירות בנתונים. בהתחשב בכך שתוך יממה בודדת אפשר לדעת האם הפצוע מוגדר כקשה או לא, אי ההתאמה בנתונים מרמזת על כך שהשוטרים מתעסקים בנושא במהלך יום התאונה בלבד, ומקבלים עדכון מבית החולים רק במקרה והפצוע מת. כיצד יכול השוטר לדעת מראש, ביום התאונה עצמו, במשך כמה זמן הפצוע יהיה מאושפז? תשובה – הוא לא יכול, אף אחד לא יכול! אני מוכן להתערב אתכם שזה מה שקורה: יעקב השוטר שואל את הפרמדיק בזמן הפינוי "מה מצב הפצועים?" הפרמדיק מסתכל, מפעיל באופן גס את שיטת ה-ISS שהוזכרה קודם, עונה ונוסע. השוטר רושם. נו יופי. אז מה?

בבקשה:

(מקור:הלמ"ס, "תאונות דרכים עם נפגעים 2008, חלק א: סיכומים כלליים. נספח 3, מבוא")

מספר הפצועים קשה לפי המשטרה (לא מופיע בטבלה) הוא 1,826 איש. השורה הראשונה בטבלה מייצגת את מספרם האמיתי של הפצועים קשה (כלומר, אנשים שאושפזו יותר מיום), 3,658. פי שניים מהצפוי.

אבל – שימו לב לשורה השניה בטבלה. לפי מדד ISS לחומרת פציעה, שאני מרשה לעצמי לקרוא לו "המדד שיש לו איזושהי משמעות", מספר הפצועים קל מתוך אותם 3,658 "פצועים קשה" הוא 1,762.  אם נעשה לעצמנו חיים קשים, ונגדיר את כל שאר הנפגעים כפצועים קשה (כולל קבוצת "פצועים בינוני" ו-"לא ידוע") – נגיע ל-1,896.

במקום, כזכור, 1,826.

אופס.

עכשיו, אני יודע ש-"מספר הפצועים קשה בתאונות גדול ב-3.8% מהמדווח, וגם זה בסימן שאלה" היא חרא של כותרת, אבל למה שקרה פה אין שום תירוץ. שימו לב: כתב ynet הכיר את שיטת ה-ISS, והזכיר אותה בתור "מדד מדוייק הרבה יותר". להזכירכם, הוא גם ראיין את אנשי המקצוע במכון גרטנר, ושמע מהם כי ההבדל לכאורה בכמות הנפגעים לפי בתי החולים ולפי המשטרה איננו ממצא משמעותי – אני חושב שדי ברור למה. אין מצב שהכותב לא הבין את המשמעות האמיתית של מה שקורה פה: קרי, שאנחנו לא דנים באלפי פצועים קשה לא מדווחים, אלא בבעיה סטטיסטית שעיקרה בהגדרת "מיהו פצוע" ובנהלי רישום.

לא, אין מצב, אבל יש כותרת! לעזאזל עם הטעיית הציבור, העיקר הסנסציה! זו לא עתונאות חוקרת, רבותי. זה חארטה.

פסילה שניה, פסילה שלישית, וחבל שבבייסבול אין גם פסילה רביעית. צא בחוץ.

בפוסט הראשון בסדרה עסקתי בעיקר באספקטים הפסיכולוגיים של תפיסת הציבור את תופעת תאונות הדרכים. הפעם, ברצוני להתמקד בטענות בדבר אמינות המידע הסטטיסטי הקיים בנושא.

אתחיל בציטוט קצר מידיעה שהתפרסמה לפני כשבוע באתר "הארץ". כתבות מקבילות הופיעו גם בשאר אתרי החדשות.

שיא שלילי בהרוגים בתאונות דרכים זה 24 שנה

בשנת 2009 נרשם מספר ההרוגים הנמוך ביותר בתאונות דרכים זה 24 שנה – כך עולה מנתונים שפרסמה היום (חמישי) הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). בשנת 2009 פתחה משטרת ישראל כ-98 אלף תיקי תאונת דרכים, מתוכם 16,856 תיקים הנוגעים לתאונות דרכים עם נפגעים. בתאונות האלה נפגעו 31,832 בני אדם, בהם 314 הרוגים ו-1,741 פצועים קשה. במספר ההרוגים נרשמה ירידה של 24% לעומת שנת 2008, וכאמור, הוא היה הנמוך ביותר זה 24 שנים.

אופי תגובות הקוראים לידיעה הזו היא הסיבה הישירה לכך שהתחלתי להתעניין בנושא תאונות הדרכים בארץ. מיעוט המגיבים לכתבה הביע סיפוק, הרוב הביעו פקפוק, כאשר הם נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: אלו הגורסים כי הנתונים לא נכונים/מוטים/מוצגים באופן מטעה, ואלו המסבירים ש-"גם אם הנתונים נכונים, זה לא מהסיבות שרוצים שנחשוב". את העיסוק בסיבות האמיתיות לירידה במספר התאונות  אשאיר לפוסט עתידי,  והפעם ברצוני להתמקד בקבוצת הטענות הראשונה, קרי, שיש פגם בנתונים או בדרך הצגתם. אז קדימה : האם יש הטיות מגמתיות בהצגת נתוני תאונות הדרכים בארץ, ואם כן – מה ההשלכות שלהן?

אבל לפני שאפעיל את שיגי, אשת הקש הפופולרית שלי, עוד שתי מילים לגבי חוסר רצונם של הקוראים לקבל את הטענה שיש ירידה במספר  ההרוגים בתאונות כפשוטה. כפי שהדגמתי בפוסט הקודם, לרוב הציבור יש נטיה לתפוס את תאונות הדרכים בתופעה חמורה ונרחבת הרבה יותר משהיא באמת. זיכרו: הביטויים שהתקשורת בד"כ מצמידה לנושא מתחילים ב-"נגע", עוברים דרך "טרור!!" ומסתיימים ב-"טבח!!!!!111". ועכשיו פתאום בעצם מספר ההרוגים במגמת ירידה?! כן בטח. ספרו לסבתא. זוהי דוגמה מצויינת לתופעת הדיסוננס הקוגניטיבי, עליה כבר כתבתי בעבר.

שיגי, בבקשה:

שיגי: תודה לך. קראתי איפהשהו שהנתונים שיקריים. אין ירידה במספר ההרוגים, יש ירידה בדיווח על מספר ההרוגים. כלומר, אנשים שמגיעים פצועים לבית החולים ומתים שם אחר-כך מדווחים כפצועים וזה הכל. הם לא נכנסים לסטטיסטיקה.

שגיא: בחיי שלא המצאתי את זה. כצפוי, הטענה הזו פשוט אינה נכונה. בבדיקה שערכה הלמ"ס ב-2008 ב-17 בתי חולים ברחבי הארץ, לא התגלו שום הבדלים בין מספר המתים שהופיע בנתוני הלשכה לבין התיעוד בבתי החולים.

שיגי: שמעתי שהפסיקו לכלול בספירת ההרוגים אנשים שמתו בעקבות הפציעה תוך יותר מחודש, שהם עשו את זה כדי לתחמן אותנו, ושזה ההסבר האמיתי לירידה במספר ההרוגים בשנים האחרונות.

שגיא: זה כבר טיפה יותר מסובך. גם הטענה הזו אינה נכונה, אבל הפעם זה יותר דומה למשפט שהיה לי בצבא אחרי שדפקתי צרור במטווח. ולמי שלא היה שם: מודה בעובדות, כופר באשמה.

החל מ-2003 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אכן הפסיקה לכלול במנין ההרוגים נפגעי תאונות שמתים מפצעיהם לאחר יותר מ-30 יום. רשמית, הם נכללים בקטגורית "פצועים קשה". אולם אל תדאגו: החבר'ה של הלמ"ס, שנה אחר שנה, אובססיבים כתמיד (אל תטעו – במקצוע שלהם זאת מחמאה), ממשיכים לציין את העובדה שהשינוי הזה בוצע, ומקפידים לפרט את מספר ההרוגים שאינם נספרים כתוצאה ממנו. הסיבה לעדכון השיטה היא סטנדרטיזציה בינלאומית. צרפת, לדוגמה (אם אתם מאמינים לויקיפדיה), עברה ב-2005 תהליך הפוך: פעם הם היו סופרים אדם שנפגע בתאונה כהרוג רק אם הוא היה נפטר תוך 6 ימים מהפציעה. היום, הם סופרים כמונו.

אבל המניעים פחות מעניינים מההשלכות. בואו ונשאל את הדוד אקסל האם מגמת הירידה במספר ההרוגים באמת נובעת מהשינוי בשיטת הספירה:

אקסל אומר שלא. השינוי גורם להשמטה של 11 אנשים בממוצע ממנין ההרוגים השנתי. קל לראות שההפרש הנ"ל אינו גורם משמעותי במגמת הירידה במספר הקורבנות. כאן המקום לציין שהנתונים בהם אני משתמש בסדרת הפוסטים כן כוללים נפטרים לאחר יותר מ-30 יום במניין ההרוגים.

שיגי: שמעתי שמספר הרוגים מוחלט או מספר הרוגים ביחס לגודל האוכלוסיה הם מדדים מטעים. אם סופרים את מקרי המוות ביחס למספר המכוניות או ביחס למרחק הנסיעה השנתי של כל הרכבים בארץ (להלן – נסועה), המצב שלנו מאוד רע ביחס לעולם.

שגיא: ובכן, אני מתכוון לעסוק באופן יסודי יותר בהשוואות בין ישראל לעולם בפוסט עתידי, אבל זו הזדמנות טובה להתייחס למדדים המקובלים בעולם לבחינת השפעת תאונות הדרכים.

המדד הפשוט ביותר (שעדיין, משום מה, כמעט לעולם לא מוזכר בישראל. נראה שהתקשורת אוהבת מספרים מוחלטים בלבד) הוא מספר הרוגים ל-100,000 תושבים. מדדים מקובלים נוספים הם מספר הרוגים למיליארד ק"מ נסועה ומספר הרוגים ל-100,000 כלי רכב.

בלי לקלקל יותר מדי את הפוסט המובטח בנושא, מצבה של ישראל ביחס לעולם בשני המדדים האחרונים אומנם פחות טוב מאשר במדד הראשון, אבל לא במידה קיצונית. אני לא צובע את ההצהרה הזו באדום מפני שלא סיפקתי מספרים, אבל זו איננה הנקודה החשובה בכל מקרה. מה שכן חשוב להבין הוא שכל אחד ואחד מהמדדים הללו בעייתי כאשר הוא משמש להשוואה בין מדינות, פשוט בגלל שכל אחד מהם מצריך שימוש במספר הנחות מובלעות. השוואה על בסיס מספר רכבים, לדוגמא, מרמזת שאתה מניח כי מספר הנוסעים הממוצע ברכב בשתי המדינות שווה – נקודה שהופכת עוד יותר מורכבת בגלל הנושא של תחבורה ציבורית. בעיה נוספת היא העובדה שעליה במספר הרכבים לאו דווקא מבטיחה עליה במספר התאונות הקטלניות – לעיתים קרובות, דווקא להיפך. תחשבו צפיפות: אם יצא לכם להיתקע פעם בפקק זוחל באיילון, בודאי הבחנתם שהסיכוי לההרג בתאונה נמוך (גם אם הסיכוי להתקף לב מעצבים עולה). גם מדד הנסועה בעייתי: הוא סובל מכל הנחות היסוד של מדד ההרוגים פר רכב, וכמו כן מההנחה שבנסיעה באורך X אמור להיות חצי מהסיכוי לתאונה מבנסיעה באורך 2X (לא טריוויאלי, ולא נכון). ההשוואה גם מושפעת מאוד מאורך הכבישים: בישראל, לדוגמא, הקילומטראז' השנתי הממוצע לרכב פרטי נמוך יחסית לרוב העולם – פשוט כי המדינה קטנה.

לאור הקשיים שציינתי, המדד המקובל ביותר להשוואה בין מדינות (וכתוצאה, היחיד שבו קיים מידע לגבי כולן) נותר מספר הרוגים ל-100,000 נפש. ודאי, גם הוא בעייתי בשימוש נאיבי, אבל יש לו יתרון חשוב על האחרים: הוא אומד את האימפקט האמיתי שיש לתאונות הדרכים על האוכלוסיה בתור גורם תמותה. לדעתי, בהתחשב בערך המוגבל של המידע שהמדדים הנוספים מספקים, אלו המטיפים לשימוש בהם עושים זאת פשוט כי מדד ההרוגים ל-100,000 אכזב אותם: התוצאות שהוא מציג אינן עולות בקנה אחד עם צפיותיהם למצב של "שואה בכבישים" (גם את זה שמעתי).

שיגי: טוב, לדבר האחרון: שמעתי שבעצם הירידה בהרוגים ב-15 השנים האחרונות נובעת מזה שהמשטרה הפסיקה לספור הרוגים פלסטינאים.

שגיא: יש כמה סייגים משמעותיים, אבל בבסיסה, הטענה הזו נכונה. בשנת 1995 החלה ישראל בהעברת שטחים ביו"ש לשליטה אזרחית פלסטינאית, וזה כולל טיפול בנושאי תאונות הדרכים למעט אלו שישראלים מעורבים בהן. לאחר פריצת האינתיפאדה השניה, נכנסו למשחק גם מחסומים והגבלות תנועה בשטחים. את המספרים יציג לפנינו הדוד אקסל עוד רגע, אבל חשוב שתבינו מראש את ההשלכות: אם מישהו המציג בפניכם את מגמת השינוי במספר הנפגעים השנתי בתאונות מ-95 כולל בחישוב את נתוני יו"ש, הוא לא יוצא בהכרזה פוליטית  – הוא פשוט מטעה אתכם.

שימו לב: מספר ההרוגים המדווחים מיו"ש ירד מרמה של 150 לשנה ב-1995 לרמה של בערך 30 לשנה בשנת 2000, שם הוא פחות או יותר נשאר. מי שמתבונן בגרף הצהוב בלבד, יכול לטעון שמאז 1995 (שיא של 709 הרוגים בשנה) ל-2009 (שפל של 343) מספר ההרוגים ירד לפחות ממחצית. זה בדיוק מה שהיה כתוב בערך על תאונות דרכים בויקיפדיה העברית. לפחות עד שתיקנתי את זה.

אבל כזכור הבטחתי סייגים לטענה והנה הם: ראשית, הלמ"ס מודעים היטב לבעיה, מציינים אותה בהקדמות לדוחות שלהם, וסופרים את התאונות ביו"ש בנפרד מהשאר. כתוצאה, רוב התקשורת עושה כמותם, וכתוצאה הסיכוי להיתקל בהטעיה הזו באופן כל-כך בוטה נמוך יחסית. הסייג השני חשוב הרבה יותר: גם בלי להתייחס ליו"ש, יש ירידה ברורה ועקבית במספר ההרוגים לשנה. אם תתבוננו בגרף הכחול, תבחינו שמגמת הירידה אומנם מתחילה רק בשנת 2001, אבל מספר המתים בתאונות יורד מ-542 בשנה ל-320. זה עדיין הפרש משמעותי ביותר, 41%!

אני חייב להודות, עד לפני רגע חשבתי שהירידה היתה פחות גדולה. אני כמעט ומתפתה להסיר את את הצבע הירוק מתחילת התשובה הנוכחית שלי. אבל לא, הוא ישאר שם, ולו כדי להראות שלפעמים הטוקבקיסטים צודקים, ו-"הם" כן משקרים לנו בכוונה.

עדכון: הפוסט השלישי בסדרה התפרסם.

אני חייב להפסיק לעשות את זה.

כוונתי להרגל המגונה שלי לפרסם תגובות ארוכות ומנומקות לכתבות באתרי חדשות. אם כבר טוקבק, אז שיהיה"חחח אייזה שתויוט" וגמרנו, לא? בנוגע לכתבה הספציפית שהתפתתי אליה הפעם, זה נכון שבעתיים. לא רק שהיא עוסקת בפוליטיקה, היא עוסקת בפוליטיקה ספקולנטית, לגבי יאיר-לפיד-ספק-ירוץ-ספק-לא-ירוץ.

ההגנה היחידה שאני יכול לספק להרגל המגונה הנ"ל היא החשד הנורא שכך קוראים אותי יותר אנשים מאשר את הבלוג הזה. אבל בהתחשב בכך שנכון לעכשיו "הארץ" עוד לא פרסמו את מה שכתבתי, ולאור הרקורד הלא-משהו שלהם בפרסום תגובות שמבקרות אותם ולו ברמז, החלטתי להעלות גרסה משופרת לכאן:

—————————-

אתחיל מלהבטיח לכם שאינני אחד מאנשיו של יאיר לפיד – בהנחה שבכלל כבר יש לו כאלה. יתרה מזאת, אני רחוק מלהיות משוכנע שהוא האדם היכול להוביל את המהפכה השלטונית הנדרשת כדי להציל את המדינה. כן, אמרתי "מהפכה" ו-"להציל", ולצערי אני מתכוון לכך. זרעי התהליכים שיהפכו את המדינה למקום שלא ראוי לחיות בו אומנם נזרעו לפני שנים רבות, אבל הם קרובים מאוד להבשיל. אני מקווה שכבר לא מאוחר מדי.

הן גדעון לוי (במאמרו "הרשג"ד") והן אלוף בן בכתבה הנוכחית מציגים את לפיד כפופוליסט שמנסה למקם את עצמו במרכז המפה הפוליטית, במילים אחרות, פוליטיקאי שמפיח ססמאות נבובות כדי למצוא חן בעיני כולם.

ובכן, הרשו לי להפנות את תשומת לבכם למציאות: האמירות הנבובות הללו מכילות יותר תוכן מאשר שמעתי מכל פוליטיקאי אחר בשנים האחרונות, וזוהי תעודת עוני להם יותר מאשר תעודת יושר ללפיד. הדיון הפוליטי בישראל לכוד כבר שני עשורים לפחות בשיח חרשים של ימין מול שמאל, כאשר בפועל דבר אינו משתנה. לא רק שהמרכז מפיח הססמאות הנבובות כבר קיים, הוא נמצא תמיד בשלטון. מי שעוד לא ירד לסוף כוונותי יבין בעוד רגע.

בואו ונדבר תכלס: כתבי "הארץ" תוקפים את לפיד כי הוא לא די שמאלני לטעמם, ובכך הם מפספסים לחלוטין את הנקודה. כבר יש לנו בכנסת פוליטיקאים מהשמאל, בדמות חד"ש ומר"ץ. המפלגות הללו יושבות בכנסת כבר עשרות שנים, ולא מצליחות לשנות דבר. כנ"ל לגבי הימין, גם אם המפלגות המזוהות איתו התחלפו במשך הזמן. אנשים, הכירו במציאות: רוב הציבור הישראלי אינו מאמין בפתרונות הקיצוניים המוצעים הן ע"י הימין והן ע"י השמאל.

הטרגדיה האמיתית היא שלקבוצה זו, הרוב המכריע של האוכלוסיה, יש רק מפלגה אחת להצביע לה. קוראים לה "עבודליכודימה", ובעוד היא מתהדרת בשלושה ראשים היא בעצם גוף אחד. 68 מנדטים המתחלקים בין 3 מפלגות, ובלי זכוכית מגדלת כבר לא ניתן להבדיל ביניהן. מה כבר יעשה נתניהו שלא יכול לעשות ברק? מה יעשה ברק שלא יכולה לעשות לבני? לא חשוב מה נבחר, תמיד אחד מהם יהיה בשלטון. בלי כל הבדל מעשי בין המנהיגים בפוטנציה, היכן בעצם הדמוקרטיה?

ישראל אינה צריכה מודל משופר של אף אחד מהמנהיגים הקיימים. להיפך: ישראל צריכה אלטרנטיבה אמיתית אליהם. כפי שכבר ציינתי, אינני בטוח שלפיד הוא האיש. אבל נסיונו להסיט את הדיון הפוליטי לתחומים חדשים, החוצה מהמעגל בו הוא לכוד זמן כה רב, הוא הכיוון הנכון.

—————————-

עד כאן מה שכתבתי ב-"הארץ", אולם ברצוני להרחיב במעט:

ראשית, הסיבה שאינני מתלהב במיוחד מלפיד ג'וניור היא החשד שהפרסונה הנחמדה שלו משקפת את אישיותו האמיתית. זה די מרענן, לחשוד ב(לכאורה) פוליטיקאי ביושר במקום ההיפך מכך, אבל אני משער שאתם מבינים מה הבעיה: אי אפשר לעשות עוגה בלי לשבור ביצים. במציאות הישראלית הנוכחית, כל שינוי בר-קיימא ידרוש הוספת "תרתי-משמע" למשפט האחרון – האם לפיד מספיק מניאק כדי לעשות את זה?

באופן פרדוקסלי, מה שנותן לי תקווה מסויימת לגבי הברנש היא בדיוק הנקודה בה כתבי הארץ מנגחים אותו. באותו כנס-חשוד-כבלון-ניסוי, לפיד מנה את הנקודות שלדעתו יש להתמקד בהן. חוקה, שינוי שיטת המשטר, ואכיפת לימודי הליבה. אליבא ד"הארץ", סיסמאות ריקות שנועדו לקרוץ לקונצנזוס. לדעתי, יתכן שהאמירה הזו דווקא מצביעה על כך שלפיד הבין את הטעות הגדולה של אביו ז"ל.

הטעות המדוברת הייתה ההנחה שניתן לתקן את העוולות בחברה הישראלית בלי לשנות לחלוטין את המערכת הפוליטית. קרי, לפיד סיניור וחבריו האמינו שכאשר הם יצליחו לצבור די מנדטים כדי להוות משקל נגד לחרדים, הם פשוט יוכלו לחבור לאחת מהמפלגות הגדולות כשותף הקואליציוני המרכזי, ובא לציון גואל. ובאמת, מי לא ישמח לסיים את סחטנות החרדים?

כולנו מכירים את הסיפור האמיתי. "שינוי" צברה 15 מנדטים. הם ישבו בממשלה. עם זאת, הם לא הצליחו לייצר כל – סליחה – שינוי בר-קיימא.

מה הסיבה לכך? קל להאשים את חוסר הנסיון הפוליטי של "שינוי" בהעדר ההישגים המוחלט שלהם.קשה יותר להודות באמת: היריבים האמיתיים מעולם לא היו החרדים, אלא הגוש האמורפי "עבודליכודימה" שהזכרתי קודם. סליחה, אז עוד קראו לו "עבודליכוד".

תבינו: ברגע שהם לא הצליחו להביס את שתי מפלגות המרכז, לא היה ל-"שינוי"  שום סיכוי. הסיבה לכך פשוטה עד כדי גיחוך: דמיינו לעצמכם מצב שבו "שינוי" היו מצליחים להשיג משהו משמעותי מהמטרות שלהם, כגון נישואים אזרחיים או תחבורה ציבורית בשבת. מה היה קורה בבחירות הבאות? אני מרשה לעצמי לשער שהם היו מגדילים את כוחם, לאחר שהוכיחו שהם מצליחים להזיז משהו. ועל חשבון איזו מפלגות זה היה קורה? רמז: לא נראה לי ש-"ש"ס".

כאמור, אני מרשה לעצמי לקוות שגם יאיר לפיד הבין את זה. המסקנות המתבקשות:

• חיוני לשנות את שיטת הבחירות – כדי להבטיח שכל אחד ואחד מנבחרי העתיד יהיה חייב דין וחשבון ישירות לעם, ולא יוכל להסתתר תחת המטריה של "משמעת סיעתית" כפי שנהוג היום. נראה מי יעז להצביע עבור חוק שפוטר מגזר שלם מחובות אזרחיות כאשר הוא יצטרך להסביר את זה לאנשים שבחרו בו באופן ישיר!

• חיוני לייצר חוקה – שלהזכירכם נועדה להגביל את השלטון, לא את האזרחים – כדי לשלול מנבחרי העתיד את היכולת לשחד מגזרים מסויימים באופן כה בוטה עבור תמיכה קואליציונית.

• לגבי לימודי הליבה… נו טוב, יתכן וזו באמת אמירה פופוליסטית. כלומר, ברור שאכיפת סטנדרטים חינוכיים שמאפשרים לבוגרי בתי-הספר להשתלב בחיי הכלכלה במקום לגזור עליהם חיי עוני היא דבר חיוני, אבל בניגוד לשתי הנקודות הקודמות, את השיר הזה באמת שרים כולם. נחיה ונראה.

עדכון: באתרו של אלי אשד התפרסמה סקירה מרתקת על עלייתה ונפילתה המטאורית של מפלגת ד"ש – אשר נסיונה (וכשלונה) לשנות את המערכת הפוליטית בישראל בשנות השבעים מקביל באופן מדכא לנסיונה (וכשלונה) של "שינוי" במהלך שנות ה-2000. בפתיחת הסקירה פונה מר אשד ליאיר לפיד, במה שניתן להבינו כהפצרה ללמוד מהעבר ולא לחזור על טעויות קודמיו. איני יכול אלא להצטרף לקריאה זו.